<h1>ספר החינוך מצוה רכ"ז</h1>
<h2>דף ג:</h2>
שלא נשבע לשקר, שנאמר [ויקרא י"ט] ולא תשבעו בשמי לשקר, ופירשו זכרונם לברכה [שבועות כ"א ע"א] שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי היא מה שנאמר בתורה [ויקרא ה'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב, והיא נחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאיפשר לו לאדם לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר, אכלתי או לא אכלתי וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים, וכיצד להבא, אוכל או לא א[ו]כל אזרוק או לא אזרוק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר להרע או להטיב, אבל בכל דבר מצוה חיוב עליו לעשותו, לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו בין להבא בין לשעבר, כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קיימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר העניין במקומו בשבועות. ומן הטעם הזה שאמרנו שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים מפני שהוא מצווה שלא להרע לחבירו. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [הלכ' שבועות פ"ה הט"ז] כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו אף על פי שאינו רשאי חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה חייב שבועת ביטוי. ויתר רובי פרטי השבועות ועניין התירן יתבאר הכל יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי בפרשת לא תשא בסדר וישמע יתרו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה אם היה מזיד לוקה, ודוקא בעדים והתראה, כמו שידוע בכל המצות, ואם הוא שוגג חייב להביא קרבן עולה ויורד, וכן אמרו שם בשבועות, זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וזה שאמרו זו היא אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקרבן הוא עולה ויורד.
